כאב וחמלה

היא כבר שנה וחצי אחרי הלידה... ועדיין כואב לה

היא נכנסה אלי לקליניקה, הצביעה על כאב במפרק האגן הקדמי (מה שמכונה סימפיוליזיס)

כבר מהרגע הראשון ראיתי את המבט המתנצל בעיניים שלה. "יאללה, עבר מספיק זמן. איך זה שעדיין כואב לי?"

היא סיפרה לי שכשהיא מנסה לשתף אחרים היא פוגשת הרמות גבה, שתיקות,

ומבטים של: "עדיין כואב לך? אבל כבר מזמן ילדת..."

אין לה בטן הריונית ש"מסבירה" את הכאב.

אין עומס פיזי שנראה לעין.

ההורמונים כבר התאזנו.

לכאורה הכול חזר לקדמותו. אבל הכאב נשאר.

"אני לפעמים מרגישה שאין לי זכות להתלונן" היא אמרה בשקט.

ואז הוסיפה "לבעלי כבר אין כוח לשמוע על הכאב שלי."

והמשפט הזה צבט לי בלב

כמה פעמים אנחנו שומעים מישהו יקר מדבר על המצוקה שלו ואין לנו מושג מה לומר

אז אנחנו בורחים לשתיקה,

משנים נושא

או פשוט מתרחקים.

לא כי לא אכפת לנו אלא כי אנחנו לא יודעים איך להיות שם. לא יודעים איך לעזור.

וכמה פעמים, מהצד השני אנחנו אלה שכואבים

אבל מרגישים שכבר אין לנו לגיטימציה.

שאם הכאב לא עבר אולי משהו דפוק בנו, אולי זה באשמתנו...

כאב כרוני, כזה שנמשך הרבה זמן דורש רגישות מיוחדת

הכרה אמיתית בכך שכואב גם כשלא מוצאים סיבה ברורה.

גם כשהבדיקות תקינות.

גם אם עבר "המון זמן"

אם את חווה כאב כזה-

אל תחשבי שהוא פחות אמיתי רק כי עבר זמן או כי אחרים לא רואים אותו

את לא לבד!

הכאב שלך ראוי להתייחסות, לטיפול

מותר לך לבקש עזרה תמיד

מותר לך להגיד: "עדיין כואב לי"

ואם את מכירה מישהי שחווה את זה

לפעמים הדבר הכי חשוב שתוכלי לעשות הוא פשוט להיות שם

בלי לשפוט, בלי למהר לפתרונות.

רק להישאר, להקשיב, ולהגיד:

"אני איתך, אני מאמינה לך."

לפעמים, זה כל מה שהיא צריכה כדי להתחיל להרגיש פחות לבד, ולהתקדם אל הריפוי